לפעמים אני רוצה פשוט לצרוח.
לזעוק מכאב
והלב שלי מתחנן שארפה אותו
אך איני יודעת איך
וכנראה שגם אף פעם לא אדע.
אני אסחב אותו עד הסוף..
עד מותי,
בין אם יהיה מחר או עוד שישים שנה.
ככה חיים האנשים שנלכדו בידי הצל.
ולכן הם אינם אוהבים להיות עם אחרים
כי אנשי האור תמימים,
הם לא מדברים בשפתנו.
הם לא מבינים.
הם ינסו לעזור
אך ללא הועיל. הם לא מבינים
הם לעולם לא יבינו!
עד שגם הצל ילכוד אותם.
והם ייעלמו מאחורי עננת העשן. ויכאב להם.
ויזעקו.
אך העולם ימשיך להתקיים
ובו שני סוגי אנשים..
אנשי האור ואנשי הצל.
אני ילדת הצל
ואנשי האור אינם מבינים אותי
ולעולם לא יבינו.
הם חושבים שאני מוזרה.
אבל אני לא.
אני קורבן.
בדיוק כמו כל שאר ילדי הצל.
;){kind=link}