עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אלוהה
קוראים לי משי. [זהו שמי האמיתי]
בת 17
זאת אני בתמונה

תאחלו לי בהצלחה במסע שלי. אני אצטרך את זה.


Peace & Love
♥♥♥
meshi_m1@walla.com
חברים
True Storyjustme.wאיירוMr.Nobodyכבר לא כאןrAz ^
ohmymeits just me .תיאוBlackChamomile-----i don't care
simcowsinהַחַיִּים שֶׁלִּיEmmaשאריות של החייםaliceמיכל
loved oneSNOWkarinaDaliaSsophi irovichJenny
lovelyhopelessבין הצלליםnothingmanjyjym14Blue
אחת מהמרכזmichalDownרוז דיימונדRainאיתמר בן ברוך
LonelyGirlme-***Lady In BlackBe Your Own HeroשקדThe Girl with Two Hearts
I dont give a F**K ♥מריהsee from the heartThe Cheshire CatSuzan❥AngelK❥
#פיגלי_הורן ♥ג'ולאנונימיץהשמלה האדומהBloggerStoriesGirls
girl on fireAnglic ♥♥♥נועהאוהב(ת) שום!These Heavenתמר גלעד
עוד מוזרה בעולםBorn To DieאריאלlidanDarkEagleעדן מאיר
הדס . נ .TahelyehavDaniel .Lonely guyLoLa
מאיה נוימןנערת הגורלאפרתMaskedCatsomeoneאלונה
נסיכהBlue Moonדניאלgamer girlSuperGirl1Here To Love
my nicknameTigerLilygirle lifeשרון 123cosmicBFFThelse
MUST LISTEN

חזרתי.

03/11/2015 00:54
Meshi

 היי

חזרתי.

לאלו שלא מכירים אותי, קוראים לי משי ואני בת 17

ולאלו שעדיין כאן..התגעגעתי.

 

השאלה לאן נעלמתי צפה באוויר.. אז זה מה שקרה:

ביום חמישי, השמיני לינואר 2015, יום אפרורי וגשום, שלושהימים אחרי הפוסט האחרון שכתבתי בבלוג, אחרי שהפסקתי ללכת לבית ספר כבר חודשים,אחרי שהחלטתי לוותר, אחרי שכבר איבדתי כל רצון להמשיך להתקיים,

הייתה לי פגישה שנייה עם הפסיכולוגית שלי.

בבוקר של אותו היום המועצה של איפה שאני גרה התקשרולאבא שלי ושאלו אם אנחנו יכולים לבוא להיפגש, זה היה מאוד ברגע האחרון אבל הסכמנו.

כשהגענו, חיכו לי עובדת סוציאלית שלא הכרתי והיועצתשל הבית ספר שלי שאני לא מאוד מחבבת. הם דיברו איתי לבד קודם. הן אמרו לי שהןעומדות להגיד להורים שלי שיש לי מחשבות אובדניות.

 

-הן ידעו את זה כי היה לי קשר מאוד טוב עם המחנכתשלי ודיברנו הרבה, היא הבינה לבד מהשיחות שלנו מה עובר אצלי בראש וזאת הייתה החובהשלה לספר-

 

ביקשתי מהן שלא יעשו את זה. בכיתי. התחננתי. צעקתי.

זה לא שינה כלום.

יצאתי משם בסערה ובכיתי בהיסטריה. כשאני מסתכלתאחורה אני חושבת שזה היה בעיקר מהפחד של איך ההורים שלי יגיבו. פחד וחרדה.

אחרי בלגן רגשי הן אמרו להורים שלי, לא הייתי בחדרכשזה קרה אבל כשנכנסו לאוטו הרגשתי את הכובד באוויר ובשקט.

אבא שלי הוריד את אמא שלי בבית והסיע אותילפסיכולוגית.

כל הנסיעה שמעתי מוזיקה וחשבתי על דרכים להתאבד.

בפגישה לא ממש דיברתי, הייתי עצבנית ולחוצה, העינייםשלי היו נפוחות מבכי, לא היה לי כוח לכלום.

הפסיכולוגית ראתה את זה. בסופו של דבר סיפרתי לה עלהמחשבות שהיו לי בנסיעה. היא הלכה להתייעץ עם הפסיכיאטרית של המקום.

הן חזרו לחדר והציעו לי להתאשפז.

האשפוז שהן הציעו הוא –אם אתם לא יודעים מה זה, כיאני לא ידעתי עד שהתאשפזתי- זה אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, יש מחלקות שונות שלמבוגרים ויש מחלקת נוער, המחלקה שאני הייתי בה, מתאשפזים שם נערים ונערות עםדיכאון, אובדנות, סכיזופרניה, הפרעות אישיות וכו'. אני מאובחנת עם דיכאון, ז"אשאני עדיין סובלת מזה אבל אני מסוגלת להתמודד. באותו זמן הייתי מאובחנת עם דיכאוןחמור והמחשבות האובדניות באו עם זה בעוצמה הרבה יותר גדולה מהרגיל. נתנו לי כדוריםשרק גרמו לי להתקפים ולשרוט את עצמי עד זוב דם. עכשיו אני כבר לא לוקחת כלום.

המחלקה עצמה סגורה עם דלת פלדה גדולה ואי אפשר לצאתבלי מבוגר. יש שם בניין קטן שהוא הבית ספר, יש מערכת שעות, שלוש ארוחות ביום ועודמטופלים, בנים ובנות. פגשתי המון אנשים מאוד נחמדים שאני עדיין בקשר איתם.

 

התקופה שהייתי מאושפזת הייתה תקופה הזויה שאני מנסהלהדחיק את רובה. היו המון ימים רעים אבל גם ימים בסדר. הפסיכולוגית שלי גרמה לילקרוס בתוך עצמי יותר מאשר לקום מהקשיים (אבל זאת הייתה רק היא, שאר הפסיכולוגיםהיו נחמדים) והפסיכיאטרים מאוד מתנשאים. אבל אני יודעת שהם בסך הכול ניסו לעזור.

אני לא רוצה לגרום למקום להישמע חלומי באיזושהי צורהכי הוא לא.

זה מקום טוב להשתקם. להחזיר לעצמך את הכוח שאיבדת. לטפלבמחלה שלך.

יש נערים ונערות שראיתי שעברו שינוי מדהים ויש כאלהשזה לא משנה כמה הם יחזרו לבית חולים, המצב שלהם לא ישתנה.

 

השתחררתי אחרי חצי שנה, עברתי לבית ספר אחר. אבל נשרתיממנו.

אז אפשר להגיד שאני בנקודת ההתחלה אבל האשפוז הראהלי עולם אחר. הוא הראה לי שלפגוע בעצמי ולחשוב על הסוף לא יועיל. אני לא אתן לעצמילפול לתוך החור השחור הזה שוב.

אני צריכה להתמקד בעתיד עד כמה שזה קשה ומפחיד.

אני מאמינה ובעיקר מקווה שיום אחד אני אקום ואהיהשמחה... אבל זה תלוי בי.

 

הבית חולים לא מרפא כלום. זה לא קסם. זה לא בית חוליםרגיל שיש בעיה פיזית וזה יותר פשוט לתקן (תלוי במצב/מחלה).

הבית חולים הוא לבעיות נפשיות. הם מנסים לעזור כמהשיותר.

הדור שלנו הפך דיכאון ופגיעה עצמית ל"טרנד"מגעיל בזמן שיש אנשים שבאמת סובלים ונתקלתי בכמה מטופלים שרק חיפשו תשומת לב.

 

אני מקווה שלא בלבלתי אתכם, אם יש לכם שאלות, תשאלו.

לילה טוב.

 

 

שאריות של החייםEmpty GirlאריקהדסrAz ^Suzan
שאריות של החיים
03/11/2015 07:19
התגעגעתי ודאגתי לך
את גיבורה!! וכל הכבוד לך שעברת את כל זה
אני מאמינה שאת מסוגלת לצאת מזה לגמרי
אם את צריכה משהו, אני כאן..
טוב שחזרת!! <3
Meshi
03/11/2015 17:22
היי גם אני התגעגעתי! ♥ ותודה
Empty Girl
03/11/2015 07:30
את מדהימה, ואני מעריצה אותך על זה שעברת את כל זה מבלי להישבר.
את צודקת, בנוגע לדור שלנו. אני שומעת בדיחות ולגלוגים על אנשים שפוגעים בעצמם, כל ילד שני חושב שהוא בדיכאון בגלל שלא היה לו כוח ללמוד... אין להם מושג על מה הם מדברים. יכול להיות שגם לי אין מושג, אבל אני עדיין שרויה באדישות מסויימת ואי אכפתיות או כוח לזוז, בעיקר בשעות שאחרי הלימודים, בהן אני לבד בחדר.
את תעברי את הכל בשלום, ואת תצאי מחוזקת ומחזקת!
בהצלחה ♥
Meshi
03/11/2015 17:26
דווקא נשברתי המון במהלך התקופה הזאת, בסופו של דבר למדתי לאסוף את השברים.
וזה בסדר להיות מדוכדכת או עצובה, אני לא חושבת שאת ספציפית מחפשת תשומת לב כי את מסוגלת להודות שאת לא יודעת מה בדיוק את מרגישה.
ואם את לבד בחדר זה הגיוני שתתחילי לחשוב יותר מידי על כל מיני דברים.. אולי תתמקדי בתחביבים שונים ..
בכל מקרה, תודה ובהצלחה לשתינו♥
03/11/2015 08:20
תשמרי על עצמך, אני שמח לשמוע שאת לא לוקחת כדורים, הם לא עוזרים, ומסוכנים מאוד.
מעניין אותי מאוד לדעת אם היית במוסד פרטי או ציבורי.

אני מקווה שאת המחשבות חלילה ויחזרו, תמצאי נפש אחת לפחות לשתף, זה מועיל יותר מכל כדור.
יום טוב. תשמרי על עצמך.
Meshi
03/11/2015 17:29
אני לא יודעת אם הבית חולים הוא מוסד פרטי או ציבורי ואני מקווה שתבין אם אני לא אגיד לך איפה בדיוק התאשפזתי.
וכן, יש לי את מי לשתף.
תודה ^^
emma
03/11/2015 15:45
אם עברת את זה ויצאת קצת מחוזקת או אפילו הרבה אז זה בא ממך, בככלים שאולי נתנו לך את זאת שידעה להשתמש. למדת, התפתחת, עברת מנפילה לקפיצה ועכשיו משתמע שאת מחפשת איזון, משהו טוב, תשמרי על עצמך, תשמרי על החיפוש הזה, תלמדי את השיטות שלך להגיע לתחושה טובה, מה עושה לך טוב, מה מרומם אותך.
ותמשיכי לכתוב, תספרי גם על מה טוב וגם מה לא, תנסי לא לחסוך כדי לדעת באמת מה יש ומה אין ומה את עוד רוצה
בהצלחה
Meshi
03/11/2015 17:30
תודה רבה♥
The Cheshire Cat
04/11/2015 08:14
מדהימה, אני ככ גאה בך שנתת לעצמך לתת לאנשים לעזור לך ושעזרת לעצמך, זה ככ לא מובן מאליו..
אני ממש שמחה שאת בנקודה יותר טובה בחיים ומאחלת לך להמשיך לשמור על המצב ככה ותזכרי שתמיד יש לך את המקום הזה, שנשמח להיות קשובים לפריקות שלך פה (:
Meshi
04/11/2015 23:35
תודה (:
..
19/11/2015 23:31
Omg .
משי... כמה התגעגעתי!!!!!
כמה טוב לשמוע שהכל הולך להיות טוב יותר, אני מקווה...
<3 <3 <3
Meshi
20/11/2015 21:01
היי.. הייתי אומרת כנ"ל אם הייתי יודעת מי את >_<
22/11/2015 16:28
פוסט מהמם.
כשהייתי בת 13 (לא לפני הרבה זמן :P ) רציתי גם. רציתי למות ולא להתקיים ולא לחיות. שנאתי את החיים, שנאתי את עצמי, הרגשתי שאין לי מטרה. תיכננתי להתאבד ואדם קרוב אלי העביר את זה.. באמצע יום חמישי, בשיעור, היועצת ה"מדהימה" שהיתה אז נכנסה לכיתה וביקשה לדבר איתי. הופתעתי, לא הבנתי מה היא רוצה. היא התחילה לשאול, לחקור, ובכיתי. היא אמרה שאמא שלי תגיע. היא הגיעה, והמפגש היה נוראי. אחרי השיחה עם היועצת היתה לי שיחה עם המחנכת (שגם אותה לא אהבתי), ואז ישבנו כולנו עם אמא שלי ודיברו עלי. הבהרתי להם מה אני חושבת עליהם, אבל הקרב היה אבוד מראש. הלכנו לפסיכיאטר, "בילינו" שעה וחצי בדיבורים עלי, שהובילו לכלום. הלך הכסף. אישור חזרה לבית ספר היה לפחות. ושום דבר לא השתנה, כי שיקרתי כמו תמיד.
אז הפוסט שלך גרם לי לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי משקרת. היום אני במקום אחר - אני גם מבינה שזה לא פתרון, ולהפך: התאבדות תיצור עוד בעיות בקרב אנשים אחרים שאני אוהבת. אבל הרצון לפעמים לזרוק את הכל ולרצות להיעלם קיים. הייתי רוצה שתספרי עוד על איך שאת מרגישה אחרי החצי שנה, כי מעניין אותי אם זה באמת עוזר מאוד.
Meshi
23/11/2015 21:59
תודה.
אני רק חייבת לציין שעבר כבר יותר מחצי שנה..^^
אני אהיה כנה איתך, אני לא תמיד שמחה ויש המון פעמים שאני רוצה פשוט לברוח, להיעלם וגם למות. אלו דברים שאני מאמינה שאף פעם לא יעלמו. אלו מחשבות שילוו אותי בהמשך חיי. לא נרפאתי משום דבר, פשוט למדתי להתמודד עם הדברים בצורה אחרת.
אני משתדלת לעשות מה שאני אוהבת וללכת אחרי מה שאני מאמינה, להיות בחברת אנשים שעושים לי טוב ולא לקחת הכול ברצינות.
לפעמים אני גם תוהה לעצמי, מה היה קורה אם לא הייתי אומרת כלום? אם הייתי משקרת?
ואז אני עוצרת את המחשבות האלה.
צריך לשכוח מהעבר ולהתמקד בהווה, לא? זה קשה אבל עדיף מלסבול.
הרבה נערים ונערות שמתאשפזים, עוברים שינוי כלשהו, מהחוויה, הצוות, המאושפזים האחרים, הטיפול..
ויש גם, כמו שציינתי בפוסט, כאלה שחוזרים פשוט כי הם צריכים עוד עזרה.

יש לי עצה בשבילך..
פשוט תחיי. תתני לעצמך ליהנות, תנסי דברים חדשים ואם מישהו מנסה לגרום לך להרגיש רע פשוט תוציאי אותם מהחיים שלך.
כשהייתי בגיל שלך הייתי ילדותית, לא ידעתי כלום מהחיים שלי, לא ניסיתי להבין מה אני באמת מרגישה. אני לא אומרת שאת כזאת.. אני אומרת שאני הייתי טיפשה ואני לא רוצה שאת תעשי את אותה טעות. אני מקווה שאת לא עוברת מה שאני עברתי. שאת לא סובלת
יהיו לך המון מעלות ומורדות, תקופות מבלבלות, אהבות נכזבות אבל בסופו של דבר, זה עדיף מחיים חסרי מתח ותקווה. אז פשוט תחגרי ותהני מהנסיעה..
אני מקווה שעניתי לך על השאלה.. מצטערת אם חפרתי
בהצלחה. ♥
29/11/2015 17:26
מעריכה מאוד את התשובה שלך, תודה♥
Suzan
05/08/2016 10:46
משי יקרה, עברו כבר תשעה חודשים מאז שכתבת את הפוסט הזה.
אני לא יודעת מה קורה איתך היום, אני מקווה ששלומך טוב.
יש דברים שחייבים לקרות בשביל שנוכל להמשיך הלאה ולהתבגר, אני מקווה שזה אחד מהם.
תראי אותי, ילדה עוד לא בת 14 אומרת לנערה בת 17 ספק 18 שיש דברים שגורמים לנו להתבגר. ובכן, אני בכל זאת מאמינה בזה.
אני באמת מקווה שהתגברת ושאת במקום יותר טוב עכשיו, למרות שאני יודעת שזה לא כל כך פשוט.
אני לא יודעת אם תראי את זה אפילו או אם את עדיין בבלוג, אבל שיהיה לך המון בהצלחה ❤
דניאל
17/09/2017 17:39
את עדיין כאן?
דניאל
17/09/2017 17:39
????
snow white
21/09/2017 13:52
משי! אהובה!
מה שלומך? התגעגעתי יותר מדי..
זאת אני, אפרת (?)
זוכרת..?

יקירתי, אני רואה שהפסקת לכתוב. מקווה שיום אחד תראי את התגובה שלי ותיזכרי בי.
אני אוהבת אותך.
אחת שיודעת
04/01/2018 08:51
הי יקירתי אני לא קראתי לפני את הבלוג שלך אבל עכשיו קראתי ואת פשוט ממש גיבורה! זה מדהים שחזרת לחייך ומדהים שמצאת משהומטוב להאכז בידיעה שיכול להיות משהו טוב בחוץ !

אהל א י רואה שלא כתבת עוד מ2015 . מקווה שהעול טוב איתך
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון