אחר הצהריים, שעות ספורות לפני כניסת הצום.
אני מתיישבת בכיסא המחשב בחדר של ההורים שלי ומורידה שירים לאייפוד. אחי, אחותי ואחיין שלי גם בחדר.
הוא צופה בהאבקות בטלוויזיה, היא שוכבת על המיטה שלהם וקוראת עיתון ואחיין שלי בלול משחק.
פתאום אבא שלי מסתער לתוך החדר ושואל את אח שלי למה השאיר את הטלוויזיה שלו דלוקה.
הם מתחילים לריב, אני לא מופתעת.
מתחילים לצעוק או יותר נכון- לצרוח אחד על השני. אחיין שלי מתחיל לבכות מפחד, הוא רק בן 9 חודשים.
אחותי מתעצבנת שהוא בוכה ואני מנסה לרסן את שניהם, בעיקר את אבא שלי.
לא צעקתי על אבא שלי, דיברתי בשקט.
הוא התעצבן ש"התערבתי". הוא מתחיל להגיד מילים לא יפות עלינו.
הוא צעק עליי 'קומי'
'לכי מפה! צאי מהחדר'
נרתעתי לאחור.
'צאי מפה' צעק שוב והרים את ידו באוויר, נבהלתי, התכווצתי מפחד.
הוא לא הכה אותי.
ידעתי שהוא רוצה. הוא כועס עליי תמיד. הוא לא סובל אותי.
ברחתי לחדר שלי, נשכבתי על המיטה ובכיתי.
בכיתי כמו שלא בכיתי כבר הרבה זמן. זה לא היה נעים. לפעמים יש לי פלאשבקים של המצב וזה מכאיב בכול פעם רק לחשוב על זה.
;){kind=link}