אני עולה לאוטובוס עם תיק אדום, גדול ודיי כבד, כואב לי בכתף.
אני מחייכת אל כול הנוכחות המעטות ואומרת 'שלום!'
אני מתיישבת איפה שכולם, באחורה של האוטובוס. מניחה את התיק, מוציאה את האייפוד ומתעלמת מהסובבים אותי.
אני שומעת את הדיבורים אך ממשיכה להתרכז במוזיקה. מדי פעם מישהי מדברת איתי.
אנחנו עוברים את שאר התחנות.
פתאום האוטובוס נעצר.
משהו קרה.
הנהג אומר לנו לא לרדת מהאוטובוס ויורד לרחוב.
אנחנו רואות מהחלון הגדול של האוטובוס במרחק כמה מטרים משהו. זה נראה כמו אדם שרוע על הכביש.
אף אחת לא מבינה מה קרה.
היינו רק 13 בנות באוטובוס הגדול והריק.
בנות מתחילות להילחץ. מתקשרות לאנשים.
הן סבורות שהאדם השרוע הוא אדם שהן מכירות.
הן מתחילות לעלות השערות לפי צבע עורו, שיערו, הכיפה שלבש...
אחת מהן מציעה את שמו של בן מהשבט שלנו בבני עקיבא נקרא לו - 'נדב'
כולן מפוחדות אך מבטלות את ההצעה.
אנשים מתאספים סביב האדם.
פתאום ניגש ילד קטן למקום. מישהי מזהה אותו. זה אחיו של נדב.
הוא מסתכל עליו ורץ חזרה לביתו שנמצא רק כמה מטרים משם.
אישה מצטרפת אליו.
היא נופלת על ברכיה למראהו. בוכה.
זאת אמו של נדב.
ההשערות פסקו.
זהו נדב.
איש לא מבין מה קרה.
הוא גוסס?
הוא מת?
הוא חי?
מגיע אמבולנס למקום.
עד אז כבר עיניהם של כול הבנות באוטובוס מלאות בדמעות.
שלי לא.
הייתי המומה מידי.
***
סיפור אמיתי אך אקצר ואסביר.
לא ממש ידוע מה הייתה סיבת מותו. הוא נסע באופניים בלי קסדה. יש הסבורים שנתקל במשהו ונחבל בראשו וגסס ומת.
יש הסבורים שנתקל במשהו ונחבל בראשו ועברה מכונית והרגה אותו סופית.
מי היה נדב?
כמו שכבר סיפרתי לכם אני בבני עקיבא. אז בשבט יש בנים ובנות. הוא היה יחסית חדש. הוא לא היה ממש מדבר איתנו הבנות. לא הכרנו אותו כ"כ.
אבל זה היה נורא לאבד אדם כמוהו. כי הוא היה טוב, הוא היה צדיק.
בדרך לאולפנה ההבנה החלה לשקוע בי ושכבר היינו שם התחילו לי דמעות. בכיתי במשך דקות רצופות. לא יכולתי להפסיק.
לא אשכח את זה לעולם.
;){kind=link}