אני לא מפחדת משום דבר.
לא מאנשים.
לא מחרקים.
גם לא מהמוות.
כי לא משנה באיזו צורה או דרך אמות,
בסופו של דבר אהיה שלווה
וזה יהיה שווה את הכאב.
אבל אני כן מפחדת מדבר אחד
דבר פשוט שצורם לי
שגורם ללב שלי לכאוב
ולדמעות לרדת בלי סוף.
והדבר הזה הוא המציאות.
רוב הזמן אני מרחפת בעולם של אדישות
מנסה להדחיק את השיגעון
והזעם
והעצב שבתוכי.
אך כשהמציאות מכה בי
כמו מכת ברק, מחשמלת
שורפת ממש,
אני לא יכולה שלא לתהות ולפחד,
מה יעלה בגורלי?
מי יציל אותי?
ולמרות שאני יודעת את התשובה אני מתפוגגת בחשיכה
והדיכאון משתלט
והחלומות והמטרות שהצבתי במהלך השנים גם הם נעלמים אל תוך הענן האפור
שחונק אותי
אני שונאת את ההרגשה הזאת.
ואני מתעבת את המציאות שבה אני חיה.
;){kind=link}